מיוצרת מחול למטפלת רגשית

זה קרה ב 2003 בשנתי השלישית ללימודי כוריאוגרפיה ב S.N.D.O. 

 (School for New Dane Development) בפרוייקט שניקרה Three for one project בו ניבחר כוריאוגרף משנה ג' (אני) ליצור לשנה א'. הייתי מאוד נחושה ונלהבת. 

יצרתי את "Violet" זו יצירה שעסקה בפוטנציאל של האלימות (The potential of violence).

נקודת התחלה של היצירות שלי הייתה "מהעין החיצונית", איך זה יראה על הבמה: שעות של ניסיון "להמציא" תנועות בסטודיו, התעסקות בקומפוזיציה של המרחב הבימתי, עיצוב, צורפות של תנועה לתנועה. 

היה רגע בכוריאוגרפיה, בו רקדן היה צריך "לשמוט" את גופו וכל השאר היו צריכים לרוץ ולתפוס אותו לפני שהוא נופל.רגע לפני, הרקדנים כולם מפוזרים במרחב, מושקעים בריקוד שלהם וקשובים למרחב על מנת לתפוס אותו ברגע השמיטה. 

הרקדן הזה, התנגד מאוד והתעקש להוכיח לי שזה לא אפשרי, שלא ניתן לרוץ ולתפוס אותו מקצוות הסטודיו רגע לפני שהוא יגע ברצפה. 

הוא הטיח את עצמו שוב ושוב בקרקע, זועף, צועק, מורד, מתעקש להוכיח את כישלון הרעיון. 

ואז זה קרה, הוא הרגיז אותי והפעים אותי באחת. 

התנועה שלו ריגשה אותי כי הוא לא סתם נפל וקם נפל וקם, אלה הדחף העז שלו להוכיח אותי - שזה בלתי אפשרי, תוך שהוא מונע מזעם פנימי ומבטא בוז כלפי, יצרה איכות אחרת לתנועה מוכרת. 

מאותו רגע הכל השתנה. 

הניסיון לייצר צורה, ריקוד יפה ומעניין, מחול שהאסתטיקה שלו מושטת על טכניקה מדויקת, כזו שמזמינה את הצופה למחוא כפיים לבלתי מושג הייתה חסרת משמעות עבורי ומיותרת לתשוקה שהתעוררה בי. 

התחילה לפעום בי התשוקה למחול אחר; גוף שזז את עצמו האוטנטי, הרגשי, האימפולסיבי. 

החקירה והסקרנות שלי ככוריאוגרפית הושקעו בשאלה: איך אוכל לתפוס את תנועת החיים שמבציעה מגוף הרקדנים שלי כשהם מתחברים לאותו מקור בתוכם, אותו הדחף שהפעיל אותם לזוז ככה. 

את הדחף חיפשתי ולא את הצורה. 

התחלתי ליצור מחול אחרת, ממקום של גילום גופני את החוויות הרגשיות של הרקדנים: הנחתי את הרקדנים לדמיין את מה שקרה, לשחזר את התגובה הרגשית, לתת לזיכרון ולרגש שמתעורר לחלחל לגוף, ומשם לזוז. 

מחול חדש נוצר. 

עברתי מניסיון לרצות את הקהל להזמנה אותם להיות שותפים לחוויה ולראות איפה זה פוגש אותם. 

לא יצרתי בשביל להסביר, יצרתי בשביל שותפות חוויה. 

עדות. 

נראות. 

אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שמע, האם הוא השמע צליל? (כן, ג'ורג' בארקלי, זה שציטטתי גם באני מאמין שלי!). 

התחלתי להפיל עצים. 

לא כי רציתי שיפלו, אלה כי רציתי שישמעו. 

רציתי לתת ממשות לקיום של החוויה הנפשית. 

זאת היה הושטת יד למרחב הנפשי, הגולמי, הראשוני. זה היה לשחק באש - כי לא היה לי מטף כיבוי (טרום הכשרתי כמטפלת). 

שם בקעה ממני, המטפלת שאני היום.